צמד מילים שלא האמנתי שיהיה לי את האומץ להגיד בקול רם.
שנים של הכחשה, של רמייה, של חוסר ביטחון, חוסר שייכות, בדידות ורגשי נחיתות.
שנים של סבל וכאב. שנים של שימוש בסמים ובאלכוהול כדי להקהות את החושים.
מאז ומתמיד הרגשתי שונה מאחרים, ובכל זאת ניסיתי לחיות לפי התנאים המקובלים. לא סיימתי תיכון, לא עשיתי צבא ולא הסתדרתי בשום מסגרת מימיי. במשך למעלה מעשור ניסיתי לשקם את חיי ולבנות עתיד ששווה לחיות, אך ההרס העצמי שלט בכל. פתחתי עסק וקרסתי, פתחתי עוד אחד ונפלתי. הגעתי לאקדמיה ופרשתי פעמיים. יד אחת בונה, יד שנייה הורסת, רגל בועטת ורגל רומסת.
גדלתי במשפחה קשת יום. הורים גרושים, אמא חולה, אח גדול ושלוש אחיות צעירות. לקחתי על עצמי אחריות רבה בגיל צעיר עד שהכעס של גיל ההתבגרות הפך לזעם והתסכול הפך למרמור. הפתרון תמיד היה סמים או אלכוהול.
כשאבא שלי נפטר במפתיע יצאתי למסע של הרס וחורבן, שנאתי את העולם, את החיים, את אלוהים ואת עצמי. לקח לי עוד שנה להגיע לסבל הבלתי נסבל, שהייאוש שלט בכל ולא נותרה אפילו סיבה אחת לחיות.
ברגע אחד של שפיות או חוסר שפיות, או מה שהיום אני מגדירה כלא פחות מנס – ביקשתי עזרה ומצאתי את עצמי במרכז הוליסטי "אחרת". הגעתי לשיחת התרשמות והתיישבתי בכורסא מול בני.
הייתי שבורה ומרוסקת, הראש מושפל והמבט חלול. בני שאל אותי אם אני רוצה עזרה, וברגע הזה משהו קרה. לראשונה בחיי הרגשתי שמישהו מבין לליבי, משהו באינטונציה – ברכות או בחדות שבה הוא שאל את השאלה – הרגשתי חיבור בלתי מוסבר, אחוות לוחמים במלחמה הבלתי פוסקת של החיים.